מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.

המשפחה טסה לטיול שאתה הגית, עברה לבית חדש שאתה פינטזת, כאילו ידעת מה טוב עבורם.
החלומות התגשמו בלעדיך, והאושר מהול בעצב.
אחיך התבגרו – כל אחד בדרכו, ובכל אחד מהם זרועות תכונותיך הטובות.
ואנו חשים אותך איתנו, מדבר איתנו, צוחק איתנו או פשוט מחייך אלינו.

אנו חיים עתה את העידן שבלעדיך, את עידן האמת החותכת.
עידן התמימות עבר והחיים הציבו עובדה קשה מנשוא.
ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.
עולים זכרונות רבים, עוד מהיום בו נולדת – תינוק שחרחר עם עיניים גדולות ושפתיי דובדבן, דרך ילדות נהדרת של ילד מושלם שכל אמא אליו מייחלת, ודרך בגרות של נער ועלם בעל ראש מבריק, מלא רעיונות ויצירתי, דוחף קדימה, מעודד ומחזק, חבר אמיתי ואיש סוד, יסודי, בדרן אמיתי. גבר. מנץ'.

ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.

איתי,
תלווה אותנו כל חיינו, וכל חיינו תחיה בתוכנו.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.