מכתב שכתבה שירי מורשטיין, חברתו לשעבר של איתי:

אף פעם לא אשכח את אביב 2008.

אז זה התחיל מוזר, כי בעצם כבר הכרנו 4 שנים. תמיד ידעת מי אני, תמיד ידעתי מי אתה, ומשום מה זה לא הוביל לכלום…

עד שיום אחד, ביומולדת של נמרוד דיברנו.. ומאז לא הפסקתי לחשוב עליך.

אז לקח לך פגישה מקרית וחודש להתקשר אלי, ובסוף זה קרה.

אני זוכרת איך צחקנו על זה שהשתמשת בשיטת ה"טלפון כל יומיים".

אני זוכרת על זה ששנאת שאני רואה טלוויזיה כ"כ הרבה.

אני זוכרת שתמיד שהיינו הולכים לאכול בג'פניקה, היית חייב לשלם עליי. לא משנה כמה זמן אנחנו ביחד וכמה זה לא משנה, פשוט היית חייב.

אני זוכרת שנסעתם לסיום קורס קצינים של אריאל, ושאני הגעתי לדירה כדי להכין לכם אוכל, ומצאתי סיר בכיור שמלא בתולעים ושרפתי אותם עם וודקה.

אני זוכרת שהיית תמיד קם חצי שעה לפניי,
ומעיר אותי עם השעון המעורר המעצבן שעושה קולות של גשם ואומר לי "בובי! גשם!" וגם אז המשכתי לישון עוד חצי שעה…

אני זוכרת על כל המשחקי קלפים המטופשים שלימדת אותי, שאני מעירה בהם עד היום כל מסיבה רדומה.

אני זוכרת את היום שבו נפרדנו, וכמה שבכינו…

אני זוכרת את החתונה של נמרוד…

אני זוכרת את הפעם האחרונה שלנו בג'פניקה, שסיפרתי לך שמצאתי אהבה וכמה שתמכת והיית מקסים…

ואני זוכרת הכי הרבה את היום לפני שנה. שזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בגלוי מאז שנפרדנו.

אני זוכרת שאמרתי לך מזל טוב, ושסיפרת לי שמצאת אהבה חדשה (מורן). ואפילו שזה היה רק חודש אז אתה מרגיש שזהו.

אז חשוב לי שתדע, שלא משנה מה קורה, ויקרה, אני זוכרת.