מכתב שכתב ירון אברמוביץ בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

אח שלי!
תמיד אמרנו אחד לשני "איך זה שאנחנו לא מתראים יותר".
אנחנו כל כך דומים באופי, הייתה לנו אותה מחשבה כל הזמן.
אפילו ההודעה האחרונה שלי לך בפייסבוק הייתה "זה לא סוד שאנחנו חושבים אותו דבר".
העלתי תמונות שלנו לאינטרנט, מהטיול בכנרת. היה לנו כזה חיבור טוב. כל הזמן היינו מריצים צחוקים ביחד ואף פעם לא היה משעמם.
כשישנת אצלי היה לנו כזה כיף יחד, הרצנו צחוקים כאילו אנחנו חברים כבר מהילדות.
אני זוכר שכל פעם היית צוחק עלי על שלא התייחסתי אליך יפה ביום הראשון שלך בבסיס, כי באת כמו צעיר, ואני בכלל לא הכרתי אותך. נורא ריגש אותי שלקחת דווקא את המקום שלי ואת כל "התפאורה" מסביב, כשעזבתי את הבסיס. אני יודע שזה לא היה במקרה.
כשעברת לתל אביב, ישבנו ודיברנו וקבענו ביחד ללכת לריצות בים מדי פעם… ובמקום זה עכשיו בראש שלי כל הזמן ללכת לבקר אותך, בבית העלמין, באשקלון.
את ההודעה על מותך קיבלתי בהופעה של שלמה ארצי, אחת מבין רבים שהלכתי. היום, אני לא מסוגל ללכת יותר לראות אותו.
אף אחד לעולם לא ידע כמה היינו קרובים, אבל אני יודע כמה, ואני יודע שגם אתה.

לעולם לא אשכח אותך, לעולם!

ירון אברמוביץ