הספדה של מיכל צ'צ'יק, בת דודתו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

ספטמבר 2009, ראש השנה.
אני יושבת לידך בארוחת ראש השנה ואנחנו מדברים. אתה שואל אותי מה אני עושה ואני מספרת לך על השנת שירות ואתה מקשיב. ואז אנחנו מתחילים לדבר על מוזיקה, ואיכשהו שנינו מרגישים שיש אווירה שונה שאופפת את השיחה- כאילו אנחנו באמת שני חברים ולא סתם בני דודים מרוחקים של שלום ונימוסין. אתה מספר לי על "החומה" של פינק פלויד. מסביר לי על הרעיון של האלבום ועל כמה אתה אוהב אותו, על כך שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד חומות. ואני יושבת וחושבת איזה כיף שאנחנו ככה עכשיו.

אפריל 2009, סדר פסח.
אני לא במצב רוח חברותי במיוחד. רואה אותך ואנחנו מתחבקים. אני באמת שמחה לראות אותך. רוב הזמן אנחנו לא מדברים ואני מרגישה שאני לא כ"כ נחמדה. אח"כ אני תופסת איתך שיחה בחוץ. הפעם היא פחות טובה. אבל יש לי תחושה עמומה שאנחנו ניפגש בקרוב איפה שהוא, מתישהוא.

יום העצמאות 2009, מסיבה בפלורנטין.
אני הולכת עם חברים שלי מהקומונה, כ"כ צפוף ואני בכלל לא נהנת. פתאום אני רואה אותך נשען על מכונית ואוכל. נהיה לי קצת יותר מצב רוח.אנחנו מתחבקים ומסכימים על העובדה שהמסיבה די גרועה. אתה אומר שהסנדוויץ' הזה זה הדבר הכי טוב שקרה לך הערב. צוחקים. שאלתי מתי אתה נוסע ואתה אומר שממש בקרוב. אתה נראה מאושר.

יוני 2009.
אני נוסעת באוטובוס חזרה לקומונה. כ"כ עייפה. עונה לטלפון. אבא שלי. היה איזה שבריר רגע, בין ה"איתי" ל"נהרג", שבו יש חשש כ"כ קלוש,כמעט לא מוחשי שאחרי ה"איתי" תבוא המילה השנייה, אבל תחושה מלאת אמונה שזה לא באמת יכול להיות.
בוקר אח"כ הולכת באבן גבירול, לתפוס אוטובוס לבאר שבע. חולפת על פני עשרות פיצוציות, בכולן עיתונים עם התמונות שלך. תמיד אחרי טראומה גדולה אתה אף פעם לא מבין איך העולם יכול להמשיך כרגיל- מין תחושה ילדותית כזאת שבה אתה שואל את עצמך- איך כולם יכולים לקום ולשתות קפה ולחייך ולצחוק והשמש זורחת כרגיל. אף אחד לא יודע? אז אני נכנעת לזה ולא מבינה איך כל אבן גבירול חולף על פני בלי לדעת שאתה כבר לא חי.

שמה אוזניות ומקשיבה ל"חומה" של פינק פלויד. וחושבת עליך.