דבריו של אריאל שמס, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

אני אתחיל בזה, שזכיתי. זכיתי להכיר, זכיתי לדבר, זכיתי לבלות ולרקוד, זכיתי לשמוח וזכיתי לחוות את חיי לצד אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי, איתי. כולנו זכינו. חלק קצת יותר וחלק קצת פחות. אבל אין ספק שזו זכייה שערכה אינו ניתן למדידה.

איתי, זה השם של הבחור מהחדר הצמוד אליי, הסמ"ר, הראש צוות. ככה זה היה בהתחלה.

לקח לי כמה שבועות להבין שכל קולות גן החיות והצחוק שיצאו מהחדר הזה היו קולות השמחה וההווי שהוא בנה שם בתקופה לפני שהגעתי לשרת איתו.

לאט לאט השם הזה, איתי, החל לצבור קצת ויותר משמעות בשבילי, בהתחלה בהפסקות הצהריים, ואחר כך במשך כל יום העבודה וקצת אחריו, כשהתחלנו לצחוק ולדבר על דברים קצת יותר רציניים והמשמעות שמאחוריהם.

אני מאמין שמה שחיבר בינינו הכי הרבה זה האהבה שלנו לעשות כיף, לחייך, לשמוח ולרקוד.

הריקוד, זה בעצם מה שחיבר בינינו מלחתכילה במסיבת חנוכת הבית שאיתי אירגן עם החברים, שותפיו לדירה החדשה בת"א שהוא כל כך אהב, וחנוכת הבית הזו היתה רק ההתחלה! כמה מסיבות עברה הדירה הזו עד שהוא טס לטיול.. היו שם ריקודים, תחפושות, תחרויות, פיניאטות ותוכניתנים… אפילו שכנה עצבנית ששופכת מים על היושבים במרפסת. לפעמים אני חושב שאפילו את זה הוא תכנן, שיהיה בשביל החוויה.

אין ספק שאיתי היה אוהד מושבע של מסיבות, בילויים, אנשים, שמחה, וריקוד. והוא רקד מדהים. יצא לי לרקוד איתו המון. לא מספיק, אבל המון. יותר משנה שלמה היינו יוצאים באופן קבוע לאותו המקום, באותו היום, ובאותה השעה, וחוזרים כשהדבר היחידי שמחזיק אותנו על הרגליים זו הציפייה לשבוע הבא.

אחת הפעמים שבילינו יחד, כבר אחרי שנהיינו חברים טובים, הוא בא אלי, ואמר לי עם חיוך "אריאל, אתה קולט שכל המקום הזה שלנו? לא משנה כמה מפגר נרקוד, כל עוד נעשה את זה ביחד, כולם יתלהבו מזה!" וזה היה נכון. חלק מהזמן רקדנו מהנשמה והשארנו אנשים עם פה פתוח, וחלק מהזמן, רקדנו כמו שני ילדים מוגבלים שלא שולטים ביכולות המוטוריות שלהם, כי זה הצחיק אותנו נורא, אבל כל עוד עשינו את זה יחד, משכנו יותר צומת לב מכל אחד שהיה במקום בו בילינו.

המצאנו כל מני שטויות כמו מתיחות שרירים לפני ריקוד, ממש כמו לפני אימון כושר. היינו נכנסים למועדון, נעמדים באמצע הרחבה כשכולם מסתכלים עלינו ולא מבינים מה נסגר, תופסים אחד לשני את הרגליים ובמשך 3 דקות עושים מתיחות לכל שריר ושריר, ולא כי זה באמת עזר, אלא כי זה הצחיק אותנו כל פעם מחדש. עם הזמן זה אפילו הפך למסורת. לפני כל דבר חשוב שעושים, עושים מתיחות! גם עם זה שיחת טלפון…

פעם, הלכנו לשיעור של אונה, זאת, השופטת מנולד לרקוד, כי כ"כ התלהבנו מריקודי היפ-הופ שהיינו בטוחים שמלמדים שם משהו מיוחד. אני זוכר שאחרי 30 דקות אונה ביקשה מאיתנו להרגע או לעזוב, כי לא הפסקו לצחוק והתעקשנו להמציא ריקוד משלנו, שהיינו בטוחים שהוא הרבה יותר מגניב ממה שהיא לימדה באותו הרגע..

איתי תמיד אהב להמציא חרוזים, שמות, כינויים ושירים לכל דבר אפשרי. תמיד צחקנו. כולם צחקו. לבלות את היום עם איתי היה לכל אחד כמו חווית הלונה פארק לילד בן 4. תמיד בא לך עוד קצת. עוד דקה אחת. עוד רגע.. עוד צחוק אחד וזהו.. טוב נו, אולי עוד אחד.

וכמה שהוא היה שטותניק, ככה הוא גם היה רציני. היינו יכולים לדבר שעות על הנושאים הכי רציניים ועמוקים שקיימים, ותמיד היה לו מה לומר, כאילו כבר היה שם מאות פעמים, חווה את כל המצבים, וכבר ידע מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע. פשוט ידע.

כזה היה איתי. ואין לי לא מספיק מילים, ולא מספיק זמן על הבמה הזו כדי לתאר זאת. כזה הוא היה וכזה הוא תמיד ישאר.

החיוך והשמחה שלו ילוו אותי, וכל אחד מאיתנו עד אין סוף, ואני מאמין שכך הוא היה רוצה.

אריאל.