דבריו של גלעד אדלר, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

הכול התחיל בכיתה ח', כשערבבו את הכיתות בחטיבה.

מצאתי את עצמי יושב ליד ילד שאני לא מכיר. כבר מהשיעור הראשון הבנו שאנחנו באותו הראש. תוך שבוע התחלנו להפגש אחרי הצהריים, ואחרי חודש הפכנו לחברים טובים.

מאז, ליווינו אחד את השני בכל ההתחלות: דייטים ראשונים, חברות ראשונות, בגרויות ראשונות, רישיון ועוד אינספור חוויות, רעות וטובות.

סיימנו בית ספר והתגייסנו באותו יום – למקומות שונים לחלוטין. אבל בכל הזדמנות המשכנו להפגש ולחלוק חוויות.

בתקופה זו הכרנו את רועי ואלעד והפכנו לרביעייה.

כמה שאני לא אנסה, לא אצליח לתאר את החברות המיוחדרת שנוצרה.

זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיים: אם זה מישהי שאחד מאיתנו הכיר והייתה צריכה לקבל "אישור" מכל האחרים, אם זו הייתה החלטה חשובה בחיים של אחד מאיתנו שכולנו היינו שותפים לה, אם זה פרגון מוחלט אחד לשני או להעמיד מישהו במקום כשצריך.

נסענו יחד למזרח לטיול מדהים, חזרנו, ועברנו לגור יחד בתל אביב.

אחד הדברים החשובים ביותר לאיתי היה שנמשיך להיות ביחד, לא משנה מה.

שכל הרגעים השמחים והעצובים בחיים שלנו יעברו כשארבעתנו נמצאים שם אחד בשביל השני.

הוא אהב לדבר על כמה כיף יהיה בחתונות שלנו, כמה מצחיק יהיה לראות ילד ראשון של אחד מאיתנו ואיזה יופי יהיה כשבעוד כמה שנים לכל אחד יהיו את החיים שלו, אבל נמשיך להיות חברים טובים בדיוק כמו עכשיו.

אני זוכר כמה שמחת כשדיברת על הטיול לדרום אמריקה וכמה פעמים אמרת שזה כל כך חשוב לך לצאת לטיול ארוך לפני שתתחיל את "החיים האמיתיים".

אני חושב שהטיול הזה היה הדבר הגדול הראשון בחיים שלך שלא הייתי שותף לו ואני זוכר כמה זה הפריע לי.

אני בטוח שאם הייתי שואל אותך, היית רוצה שנחייך, נצחק ונמשיך לבלות, להנות ולהיות ביחד כמו שאהבת.

תמיד תשאר חלק מאיתנו.